רוצה להגיד כמה מילים על העבודה של הקבוצה בשבועיים האחרונים, אצלנו כאן במשק פטקין בישע, בגיבוי של קרן התקומה של בנק הפועלים.
למעשה, לא רק על העבודה של הבנות, שהיתה כמעט כל הזמן רצינית, טובה, מקצועית ונתנה לנו שקט, וגם עזרה לנו מאוד להקדים את לוח הזמנים כמעט בשבועיים, בתאריך סיום נעיצת הייחורים במשרשה, בגלל המיון המהיר של הייחורים במחסן. העבודה אישית וצוותית – מעולה.
לא רק על העבודה, אלא בעיקר על הזכות שניתנה למשק כאן, ולי באופן אישי, להמשיך ולהיות חלק במעשה החברתי הנפלא והמרגש הזה, שאת וחברותייך וחברייך הם חוד החנית, לא רק שלו ושל העמותה, אלא של החברה הישראלית והתקווה שלה לימים אחרים שעוד יבואו.
ואלה לא מילים גבוהות וריקות – אלה, למי שמכיר אותי (תשאלי את איציק...), התחושות שאני מסתובב איתן כבר כ־5 שנים, מאז ניתנה לי הזכות להכיר אתכם.
לצד העבודה שלי בחקלאות, שבה נולדתי ואולי גם בה אחיה כבר כל חיי, לא שוכח לרגע את החובה האזרחית שלנו (כמו גם שלכם), להיות כאן אחים לנשק – קודם כל במחרשה, בשדות ובכל מה שנוגע לחינוך לאזרחות טובה ולשותפות.
המילים האלה הן בדיוק מה שבליבי, ויודע, בלי שנאמר לי, שגם בליבכם.
אנשים כמוך, כמו רונן, פאתן, ואיציק (וכל שאר חבריי וחברותיי בעמותה), ועוד יותר מזה – אותן נשים ונערות שעושות ופורצות את דרכן לעבודה, משעות בוקר בו אנשים רגילים עוד ישנים, ובחזרה הביתה אחרי יום עבודה קשה ומאתגר, בחברה שלא מקילה עליהן (לשון המעטה) את המעשה – אנשים ונשים כמוכם/ן הם/ן הכוח שלי להתמיד ולעשות במקצוע המדהים והמאתגר הזה, בכל תנאי, מזג אוויר ושעות היום.
על זה אני אסיר תודה ותמיד אשאר.
משוכנע שנתראה גם בעונה הבאה, ואינשאללה עוד הרבה לפני זה, כעמיתים לעבודה, וחברים לפנאי ולדרך.
"בסוף זה לא ישנה כמה נשימות נשמת,
אלא כמה רגעים עצרו לך את הנשימה."
