משפחה של חברים שבאה לבקר משפחה של חברים ברהט

לכאורה, תמונה נורמלית של משפחה של חברים שבאה לבקר משפחה של חברים, אבל זה כבר מזמן לא נורמלי.

לא כולם יודעים, אבל יום בשבוע בשנתיים האחרונות, אני מגיע לרהט מטעם ארגון ينابيع - ינאביע ללוות מקצועית את אדם אלאפיניש מנהל היחידה האסטרטגית של העיר ואחד מאנשי המקצוע הטובים שפגשתי ברשויות מקומיות (ואני פגשתי אלפים).

הליווי המקצועי, הפך לחברות אמת, בין שני קולגות מקצועיות. עבודה מטורפת על תכניות מתאר, הסכמי גג, הסכמי גבולות, אסטרטגיות לצמיחה כלכלית ולאחרונה גם מאבק (שהצליח חלקית) על חיבור של רהט, העיר הערבית הגדולה בישראל, לתכנית אזורית של הממשלה. אני מסייע אבל מסתייע ומקבל השראה מידי יום.

ביום שישי האחרון, בלחץ של אשתי שתחייה, שרצתה לראות בעיניים מי זה "אחי" שאני מדבר איתו בטלפון כל הזמן. על משפחת רייש מגדול ועד מתבגר תיאמנו לוז ונסעו לבקר את משפחת אל-אפיניש ברהט.

אחרי סיור משכיל בעיר וארוחה גלאט (כלים חד פעמיים, בשר חלק ודגים הישר מקרית גת, מנגל חדש, וסלטים חתוכים במשטח וסט חדש מהניילונים), ישבנו לשיחה כייפית בין חברים.

אני מנסה להבין למה התרגשנו, ומה היה כה מיוחד, ובעיקר למה זה לא ברור מאליו?

אלא שהיום ביקור כזה כבר לא קורה. הפכנו לשונאים.

מאז תחילתה של הממשלה הנוכחית והגזענית ביותר בתולדות המדינה, החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" הכה שורשים עמוקים מידי. ב7 לאוקטובר, בעוד בני רהט מצילים תושבים מהעוטף, נהרגים בעת מילוי תפקידם ונחטפים לעזה, כבר היו מי שטען שכל הבדווים משתפי פעולה, טיעון שנעלם לדקות ספורות בהלוויה, טלפון או ביקור ניחומים וחוזר לסורו.

 בשבוע שעבר היה מי שהפיץ שקר ביודעין שפרחאן שנחטף לעזה וניצל מהמנהרות, מתנער מישראליותו ואומר שהוא פלסטיני, למרות שכל מומחה לערבית הסביר שזו פשוט טעות (מכוונת?) בתרגום לעברית.

כל מקרה של ערבי מרהט נתפס על שוד, רצח או על תמיכה בטרור, מיד מסמנים את כל האוכלוסייה הבדווית כפושעים, רמאים ורוצחים (בלי לחשוב שהבדווים הם הנפגעים הראשונים מהאלימות, למרות שהאכיפה והשיטור לנפש הם מהנמוכים בישראל- למרות בקשותיהם), ואני נזכר בהתנערות של מנהיגי איו"ש כל פעם שנתפס מתנחל שורף, גונב, ומכה פלסטינאי (או נשים בדווית שהגיעו בטעות למאחז) שמצהירים שזה קומץ שלא משליך על הכלל.

ככה זה כשאנחנו הפכנו לעם שמשקיע את כל האנרגיות שלו בלהיות שונאים, אחרים ואת עצמנו. ימניים שונאים שמאלנים , חילוניים שונאים חרדיים , יהודים שונאים ערבים. השנאה הפכה למה שמייצג אותנו יותר מכל דבר אחר.

אדם הוא חבר אמיתי, וישראלי יותר מחלקים מאיתנו, וגם אשתו ( שאפילו שרתה בשירות לאומי מה שקשה לאמר על כל המגזרים היהודיים) ועובדת כל יום עם משפחות רווחה שהמדינה הזניחה.

הוא מאמין בשלטונות המדינה למרות שהם מאכזבים אותו כל פעם מחדש, ובניגוד למי שרק מתלונן ברשתות החברתיות הוא משקיע את כל ימיו בלעשות טוב לקהילה.

בואו נעשה לעצמנו טובה. בואו נצא לבקר קולגות מחוץ לשעות העבודה, כן, המתנחל/תלאביבי/יהודי/ערבי/חרדי/חילוני/מסורתי/מצביע ימין/סמולני/ביביסט/קפלניסט. תחפשו איך לצמצם את אנרגיית השנאה ותחזרו להאמין באנשים.

גם אני חלק מהלופ הנוראי הזה אבל אני מנסה לצאת ממנו. אחרת לא יהיה לנו מחר.